צבעי שבדיה ומחוזות שומאן
אן סופי פון אוטר שרה שירים שבדיים מרגשים ודניאל בארנבוים מנצח על הסימפוניות של רוברט שומאן

אן סופי פון אוטר נחשבת כבר כשני עשורים לאחת מזמרות המצו הגדולות בעולם. מדובר בזמרת שעיקר הרפרטואר שלה הוא "כבד"- אופרות של הנדל (בשנים האחרונות בחברתו של מרק מינקובסקי), ומספר תקליטורי לידר יוצאים מהכלל (הביצוע ל"אהבת אישה וחייה" של שומאן הוא אחד הגדולים אי פעם, כמו גם התקליטורים משירי וולף, מאהלר וברהמס- כולם ב"דויטשה גראמופון"). לעומת זאת, היא דווקא ממעטת לשיר רפרטואר איטלקי, כמו פוצ'יני וורדי, ומעדיפה להשאיר את רוסיני, על תפקידי המצו הנפלאים שלו, לברטולי, אשר, לדברי פון אוטר, עושה זאת פשוט טוב יותר ממנה. להבדיל מרבים מעמיתיה בעולם המוסיקה הקלאסית (כמו ברטולי ובראין טרפל), פון אוטר לעולם אינה חלטוריסטית. גם כאשר תצא קצת מהרפרטואר הבארוקי והרומנטי בו היא מתמחה, תמיד תעשה זאת בטוב טעם, וכך גם התקליטור שלפנינו. היא לעולם לא תקליט, נניח, דיסק של דואטים עם בוצ'לי...

זו משימה לא קלה לכתוב ביקורת על דיסק שלפני ששמעת אותו לא היכרת אפילו קטע אחד ממנו, והשוואות לביצועים אחרים זה דבר בלתי רלוונטי בעליל, אך אי אפשר שלא להתענג על שירה רבת טעם ומלאת אינטליגנציה כפי שמגישה כאן פון אוטר. שיריו של לארס-אריק לארסון הפותחים את התקליטור מזכירים מאוד את האוירה בשיריו של גריג (מלחין בו אין לפון אוטר מתחרים) על האוירה הנורדית שבהם- מלודיות עטופה במלנכוליה סתווית.

הוגו אלפן הוא שם מעט יותר מוכר, ושיריו, בעיקר הרצועה הרביעית בתקליטור (שיר בשם "חלוץ"), מתוחכמים יותר מבחינת הקווים המלודיים שלהם. שיריו של גוסטה ניסטרום מעניינים פחות.

לכל אחד מהמלחינים קו מאפיין משלו: כתיבתו של טורה רנגסטרום, למשל, מושפעת מאוד מהמלחינים הצרפתיים של תחילת המאה ה-20, בעיקר פורה. שיריו של בו לינדה מלאים נוסטלגיה מתקתקה ומלנכולית ואילו השירים של גונר דה פרומייה מזכירים- שוב- את אלו של גריג, אך פה ושם, בעיקר בשיר "מבורכת היא הצפייה" ניכרת השפעתו של ברהמס דווקא.

ואולם המקורי והמרתק מבין המלחינים הללו הוא ללא ספק טור אולין ששיריו מסיימים את התקליטור. שפתו המוסיקלית מודרנית בהרבה משאר המלחינים כאן, שיר כמו "אל הורד", למשל, כבר מזכיר את שפתו של אלבן ברג ובשירים אחרים ניכרת השפעתו של סקריאבין. ועם כל זאת הכל ספוג באוירה נורדית מיוחדת ומשותפת לכל המלחינים כאן.

סה"כ- מהנה מאוד. אף אחד מהמלחינים הללו לא יהיה שוברט או הוגו וולף בתחום השיר האמנותי, אך פון אוטר עושה כאן שירות גדול לחבורה של אנשים מוכשרים אשר שמם כמעט אינו מוכר מחוץ לגבולות שבדיה. למי שעוד לא מכיר, הייתי ממליץ להתחיל בהיכרות עם השיר הסקנדינבי באלבום שהקליטה פון אוטר משירי גריג (ובו מחזור השירים הגדול "האוגטוסה" אופ' 67), ורק אח"כ הייתי עובר לתקליטור המהנה שלפנינו.

לסיום, בואו נקווה שחברת התקליטים של פון אוטר תמשיך להאמין בזמרת נפלאה זו ולהקליט אותה ברפרטואר המגוון בו היא שולטת.

 

אנחנו אמנם נמצאים רק בחודש פברואר ויש עוד עשרה חודשים עד לסיכומי השנה, אך אני מכריז כבר עכשיו כי קשה לי להאמין שהקלטת הסימפוניות של שומאן בניצוחו של בארנבוים לא תבחר כאחת מ-3-4 ההקלטות הטובות ביותר של 2004, אם לא יותר מכך.

דניאל בארנבוים הפך בעשור האחרון את בית האופרה הממלכתי (אשר היה בשנות הקומוניזם בחלק המזרחי של העיר, ולא היווה תחרות לאופרה הגרמנית, בית האופרה של מערב ברלין), לאחד הטובים בעולם, ואת התזמורת שלו (עימה הופיע גם בארץ, בשערוריית ואגנר המפורסמת) לאנסמבל מהמם שספק אם יש רבים כמוהו בעולם. הם מצטיינים בעיקר ברפרטואר הגרמני הגדול של המאה ה-19. הסט של הסימפוניות של בטהובן שיצא לפני מספר שנים הוא קרוב לודאי הביצוע המודרני הטוב ביותר, בודאי למי שמתעב במקצת את האסכולה האותנטית. היתה בו נגינה מלאה בעוצמה, הוד והדר, שונה לחלוטין מאותם ביצועים כחושים ודלי שומן של גארדינר, הוגווד וחבריהם. אך אם בבטהובן, בכל זאת, לא הייתי מדרג את השגו של בארנבוים מעל לאלו של גדולי מנצחי העבר, הרי שבשומאן- יתכן וניתן להכריז על צמד התקליטורים הזה כסט השלם הטוב ביותר של סימפוניות של שומאן אי פעם.

טלדק, חברת ההקלטות של בארנבוים, כנראה לא תולה תקוות גדולות בסט הזה משום שהיה צריך הרבה מאמץ בכדי להבחין כי הוא יצא לאור. מה לעשות שאין מדובר בעוד תקליטור של שירים נפוליטנים או לקט קטעים וירטואוזים לכינור של כנר צעיר שיביא לחברה מעט הכנסות לטווח קצר.

וזה חבל, כי הקלטות באיכות שכזו יכולות להביא לחברת התקליטים רווחים ניכרים ולעיתים, הקלטות כאלו יכולות להימכר היטב בהיקפים גדולים משך עשרות שנים. ראו, למשל, את ה"רינג" של שולטי- פרוייקט שנראה בסוף שנות החמישים, כשיצא לדרך, לא רווחי, וחברת "דקה" ממשיכה להרוויח עליו טוב גם 45 שנים מאוחר יותר.

התחילו את ההאזנה בסימפוניה השלישית "הריינית", אולי האהובה בסימפוניות של שומאן. לפני כחודש ערכנו מספר חברים האזנה "עיוורת" ל-10 ביצועים של הפרק הראשון של היצירה (משהו כמו "פרה עיוורת" בקול המוסיקה) וביצועו של סוואליש הוכתר כמנצח. אני לא בטוח מי היה זוכה לו ביצועו של בארנבוים היה אז בהישג יד- עוצמה אדירה, תחושה נהדרת של זרימה קדימה, נגינה רעננה של כל סקציות התזמורת כאילו גילו לראשונה יצירת מופת. מתעלה על כולם נגן כלי ההקשה, אשר מנגן כאילו היה ב"טריפ" של ממש- עוצמה כזו לא זכורה לי בפרק הזה גם בביצועים הגדולים ביותר. הפרק השני המתאר את זרימתו של נהר הריין מבוצע באווירה זורמת וקולחת. הפרק השלישי, הנשמע בביצועים רבים (גם טובים) סתמי למדי, מבוצע כאן כמו באווירה של עשיית מוסיקה קאמרית באיכות גבוהה. ואיזו תחושת הוד יש בפרק הרביעי- תיאורה של הקתדרלה הנפלאה של קלן- ספק אם מנצח כלשהו בעבר היטיב כל כך לתאר את תחושת העוצמה והייראה של אדם הניצב מול מונומנט מדהים זה. הפרק האחרון נפתח באיטיות וכמו באופן מחושב אוסף עוצמה ההולכת ומתגברת ומסיימת את היצירה בתחושת התעלות נדירה. סה"כ- אחת ההקלטות המרשימות של היצירה אי פעם, ואחד משיאיו של בארנבוים כמנצח.

אולם לא רק ה"ריינית" מרשימה בסט הזה. אני מודה כי לעיתים קרובות הסימפוניה הראשונה נשמעת לי כיצירה חלשה. ההקלטה של בארנבוים לא הפכה אותי למעריץ שרוף שלה, אך יש הרבה מאוד ממה להתפעל, החל מהמבוא התזמורתי המרשים מאוד לפרק הראשון דרך תחושת הזרימה בהמשך פרק זה, אם כי משהו מההומור שמביא ברנשטיין, בהקלטה עם הפילהרמונית של וינה (DG), חסר כאן. קשה שלא להתפעל מנגני כלי הנשיפה של התזמורת בפרק האחרון של היצירה. יש כאן איכויות שניתן לשמוע היום רק במעט תזמורות. אין אולי את הברק של התזמורות האמריקאיות, אך יש הרבה נשמה- סממן אופייני לתזמורות הגרמניות הגדולות בעבר.

הסימפוניה השניה היא המנוגנת פחות מבין הארבע, אך לדעתי היפה מכולן. במרכזה עומד פרק איטי בעל יופי מצמרר, משיאי הרומנטיקה של המאה ה-19. בארנבוים, המנצח בד"כ לפי דוגמת המנצחים הגרמנים הגדולים, דווקא לא הולך כאן בדרכם, והביצוע שלו מאוד לא סנטימנטלי, זורם וקולח, קרוב ל"אותנטיסטים" באופן מפתיע. אני מעדיף כאן את סוואליש, המעניק לפרק יופי וברק מיוחדים במינם. קשה לשכוח גם את ביצועו הנפלא של ג'ורג' סל. גם המבוא האיטי לפרק הראשון חסר מעט את אורות המיסתורין שמנצחים כמו קובליק הביאו לכאן. אך אל תטעו- זה עדיין ביצוע בעל עוצמה נדירה. הקשיבו לנגינה הקולחת והשופעת של התזמורת בפרק השני, הסקרצו הנפלא, ולניצוח המזהיר של בארנבוים בפרק האחרון.

בסימפוניה הרביעית יש לבארנבוים מתחרים רבים. בראש ובראשונה יש להזכיר את ההקלטה המפורסמת של מורו הרוחני פורטוואנגלר מתחילת שנות החמישים. פורטוואנגלר מגיש ביצוע שהוא במידה רבה צופה קדימה לואגנר ואף לריכארד שטראוס, וביצועו לפרק השני הוא ממש כיתת אמן. קשה להאמין שאי פעם יימצא בתזמורת כלשהי כנר ראשון שינגן את קטעי הסולו בפרק זה נפלא כמו וולפגנג שניידרמן, הכנר הראשי של התזמורת באותה תקופה. גם אם אין בארנבוים ממש משתווה לקודמו הגדול, קשה שוב שלא להתרגש מהעוצמה המדהימה של הביצוע, מנגינתה המבריקה של התזמורת. אצל בארנבוים מורגשת פחות מאצל מרבית המנצחים האחרים נפילת המתח לאחר קטע המעבר הנפלא שבין הסקרצו לפינאלה (אם כי הקשיבו לגוידו קאנטלי בהקלטה המפורסמת של EMI מתחילת שנות החמישים, הוא מרשים אפילו עוד יותר).

לסיכום- לא הייתי מוותר עדיין על הביצועים הגדולים לסימפוניות של שומאן (ברנשטיין, סוואליש, סל, קובליק- ועוד ביצועים בודדים- פורטוואנגלר וקנטלי ברביעית, ג'וליני ב"ריינית"), אך רכישת הסט הזה של בארנבוים היא כמעט בגדר מעשה מנדטורי לכל חובב שומאן. אין לשכוח גם את העבודה המצויינת של הטכנאים של "טלדק", מבחינת איכות ההקלטה בודאי שאין ביצוע גדול יותר. אני מקווה שהסט הזה יימכר היטב ויהווה זרז לחברות ההקלטות להעניק לנו, למשל, סט של הסימפוניות של ברהמס עם הצרוף הנפלא הזה של דניאל בארנבוים ותזמורת השטאטסקפלה של ברלין.



 

פון אוטר. ילידת שטוקהולם

קישורים קשורים:
חברת דויטשה גראמופון  ,  דניאל בארנבוים - האתר הרשמי

(עודכן ביום ו', 27.2.04, 13:45)
 

Copyright 2004  -  הפורטל הקלאסי  -  Klassi.net