בכורה בניו יורק ורסיטל שומאן
רסיטל הבכורה של הפסנתרן לאנג לאנג בקארנגי הול ומיכאיל פלטנייב מנגן שומאן

חודשים ספורים לאחר הוצאה סתמית ומאכזבת של קונצ'רטי מאת צ'ייקובסקי ומנדלסון, מוציאה חברת דויטשה גראמופון את רסיטל הבכורה של הפסנתרן הסיני הצעיר לאנג לאנג (יליד 1982) ב"קארנגי הול" הניו-יורקי, בהשקעה ומסע פרסום נדירים בהיקפם. הקונצרט נערך ב-7 בנובמבר אשתקד.

בסקירת הדיסק האחרון של לאנג ביקרתי את נטייתו להסתמך על המיקרופון, ולנסות להרשים בנגינה שלעולם לא תוכל להיות מוצגת בפני קהל גדול. בהקלטה שלפנינו, מן הסתם, לא יכול לאנג להשתמש באמצעים טכנולוגים, והוא אכן מתגלה כפסנתרן שונה מהדיסק הקודם בהשתתפותו, בעיקר בכל הנוגע לעוצמת הנגינה.

התכנית (השאפתנית, יש לומר) מתחילה בביצוע משעמם וחפוז של וריאציות אבבג של שומאן. יכול להיות שמדובר במתח של תחילת ההופעה, אבל לאנג לא מתקרב לביצועים רבים אחרים הקיימים כיום בקטלוג (הביצוע האהוב עלי ליצירה זו הוא של קלרה האסקיל ב"פיליפס"). לאחר מכן באה הפתעה נעימה – לאנג מנגן את הסונטה של היידן בבגרות ונאמנות לסגנון התקופה. נגינת סונטות מאת היידן ומוצרט היא משימה קשה במיוחד באולם גדול כמו הקארנגי, ולאנג עומד בה בהצלחה מרובה. מוצלח במיוחד הוא הפרק הראשון של הסונטה.

פנטסיית "הנודד", שבאה אחר-כך, היא כמובן שונה לחלוטין מיצירתו של היידן. היא מורכבת מרגעים טכניים קשים ביותר (מהקשים שכתב שוברט) לצד רגעים עדינים הדורשים עומק וריכוז גדולים. היא גם "בנויה" להתנגן מול קהל. את הרגעים הטכניים של היצירה מנגן לאנג לאנג טוב כצפוי, אך הפרק השני, המכיל את הנעימה מתוך השיר "הנודד" של המלחין, סובל מחוסר מתח פנימי ומשיממון. מיד לאחריו מסתער לאנג על הפרק השלישי המסובך ומנגן בוירטואוזיות שתרשים גם את המאזינים הותיקים, למודי וירטואוזים צעירים. למרות זאת לא מדובר בביצוע יציב או טוב במיוחד. נחמד ותו לא.

יצירתו של טאן דן (יליד 1957) היא יצירה קסומה, ומבוססת על שירי עם סיניים. היא כתובה היטב, מנצלת את הכלי במלואו וזוכה לטיפול מסור מידיו של לאנג. בהחלט תוספת יפה לרסיטל המכיל יצירות מוכרות וחוזרות בתכניות קונצרטים.

לאחר הרושם השלילי שיצר הביצוע של שומאן, מפתיע לשמוע את לאנג מנגן את הנוקטורן של שופן בעדינות ויופי מזהירים. לצד הסונטה של היידן הייתה זאת היצירה שניגן לאנג טוב במיוחד, בעיקר בשל הרוח הרומנטית השפויה והמאופקת השורה על הנגינה. ביצוע נפלא.

היצירה האחרונה בתכנית, "העלאת זכרונות על דון-ג'ובאני", היא בדיוק בעלת האופי שנתן ליצירותיו של ליסט את שמן הרע, שם איתו הן נאבקות עד עצם היום הזה. מדובר ביצירה דחוסה ועמוסה בת למעלה מרבע שעה, הלוקחת אופרה גאונית של מוצרט ומפרקת אותה לחלקי חלקים, מן "מיש-מש" של קטעי תזמורת, אריות ורצ'יטטיבים מעורבלים יחדיו בסבך של וירטואוזיות ותרגילי אצבעות מעייפים. צחוק הגורל הוא שהיצירה מתאימה להפליא לאופיו המוסיקלי של לאנג: ביצועו מבריק, שמח, שואף כל העת לעשות רושם, ותמיד - מעט שטחי. מי שאוהב את היצירה לא יכול לחלום על ביצוע אשר הולם אותה יותר מביצוע זה, המסתיים בזיקוקי דינור בוהקים ותשואות בלתי נמנעות.

לאנג מקנח בשלושה הדרנים. הראשון הוא ה"חלום" מאת שומאן (מתוך "תמונות ילדות"), שלא משאיר רושם גדול, השני הוא "מירוץ הסוסים", לחן סיני מסורתי אותו מבצע לאנג לצד אביו, המנגן בכלי קשת סיני עתיק. הקהל מתגלגל מצחוק. לסיום מנגן לאנג את "חלום אהבה" מס' 3 מאת ליסט, וכאן הוא במיטבו. הקשיבו בעיקר לתיבות הסיום, המנוגנות ברוך נוגע ללב.

האלבום כולל שני דיסקים, כאשר משך השני מביניהם רק כמחצית השעה. מסיבות שונות נמכר בארץ האלבום במחיר כפול-מלא, חסרון שקשה להתעלם ממנו. מהנה להקשיב לאלבום ברצף, בעיקר בשל החוויה שבהאזנה לרסיטל מלא, ללא עריכה מלאכותית. איכות ההקלטה מצויינת, והקהל באולם אינו משתעל או מרעיש (למעט רחשים טורדניים המלווים את ההדרנים). כמעט לכל היצירות באלבום קיימים ביצועים טובים יותר, אפילו טובים בהרבה, אבל למי שאוהב לחוש שהוא "נמצא שם" בין יושבי האולם, ורוצה להנות משעה וחצי מגוונות, זה הדיסק בשבילו. אפשר בהחלט.

 

מיכאיל פלטנייב הוא פסנתרן בלתי יציב, בעיקר בכל הנוגע להקלטותיו בחברת דויטשה גראמופון. הקלטות הפסנתר שלו בחברה כוללות דיסקים מלהיבים (אם כי בעלי פרשנות חריגה) מיצירות שופן וליסט, דיסק מרתק נוסף המכיל יצירות מאת ק.פ.ע. באך, אך גם דיסק מאכזב למדי של רסיטל הבכורה שלו בקארנגי הול והקלטה מבולבלת ובלתי אחידה של קונצ'רטי מאת רחמנינוב ופרוקופייב. הפרשנויות שלו יכולות להיות מכשפות, אך גם מוזרות וחסרות היגיון לעיתים. הדיסק שלפנינו, המכיל כמה מיצירותיו הגדולות של שומאן, שייך ללא כל ספק לקבוצה הראשונה, ומהווה הוצאה מלהיבה שלא תישכח במהרה.

האטיודים הסימפוניים, הפותחים את הדיסק, מהווים קושי בעבור פסנתרנים רבים בשל בעיות מבניות; שומאן הוציא את היצירה לאור מספר פעמים, ובכל פעם הכניס שינויים בסדר הנגינה, הוסיף וריאציות חדשות והשמיט אחרות. היום מקובל לנגן את הנושא והאטיודים שבעקבותיו (12 במספר), ולאחריהם חמש וריאציות נוספות, שהוצאו במהדורה הראשונה ליצירה והושמטו על-ידי שומאן מאוחר יותר. פסנתרנים רבים שינו את סדר הפרקים כדי ליצור אחידות גדולה יותר, פלטנייב בחר להשמיט שלוש וריאציות ואטיוד אחד. כמו כן, הוא מוותר על כמה חזרות ארוכות שפוגמות לדעתו בזרימה הטבעית של היצירה. התוצאה, לאחר מספר האזנות, מעניינת מאוד. המבנה החדש אותו בנה פלטנייב מתאים במיוחד לדרך פרשנותו את היצירה כולה. מדובר בביצוע מתמשך, מלנכולי, אבל לא משעמם לרגע.

בהאזנה לפלטנייב אני חש תמיד את השפעתם של פסנתרנים רומנטיים מהעבר. ואכן, פלטנייב מדבר בקולם של ריכטר, הורוביץ וקורטו, גם אם הוא לא תמיד מגיע לעומק המוסיקלי שאפיין את השלושה. פלטנייב גם נבדל מפסנתרנים גדולים אלה בנושא בולט אחד – אצל הורוביץ וריכטר הפרשנות הייתה לעיתים קרובות חריגה, מיוחדת, ונבעה גם בשל רוח אילתורית בנגינה. ריכטר, למשל, בילה תקופות ארוכות בלי לגעת בפסנתר, וניסה לחנך את תלמידיו "לנגן רק כאשר יש מה לומר". כך או כך, הרושם האדיר של נגינתם נבע גם בשל העובדה שהמאזין לעולם לא ידע מה מצפה לו. לא כך פלטנייב. נגינתו, כאמור, היא מיוחדת ולעיתים חריגה, אבל מדובר ברוח אילתורית מתוכננת בקפידה, בלי היסחפות. ניתן להבחין בכך מיד בנושא הפותח את האטיודים הסימפוניים, בנגינה בסגנון מובהק של הורוביץ (כדי להאזין לקטע המדובר הקישו כאן). האם מגיע פלטנייב לרמתו של הורוביץ? זה נתון לויכוח, אולם הקשר בין השניים מרחף כל העת מעל הביצוע. רגע מרתק במיוחד הוא בוריאציה השלישית (רצועה חמישית בדיסק), בו הופך פלטנייב פרק עליז יחסית למעין עליצות מאולצת, עד כי כמעט ניתן לשמוע מספר קולות צוחקים בכבדות (לשמיעת הפרק במלואו הקישו כאן).

הביצוע לאטיודים טוב מאוד ויכול לתפוס את מקומו בבטחה בקטלוג רווי ביצועים. מבין הביצועים הקיימים היום בשוק עדיין הייתי ממליץ על ביצועו הרך של פרחיה (סוני), ולאלה שלא מאוימים מהקלטות ישנות, הביצוע של קורטו מסוף שנות העשרים (EMI) ממשיך להוות אבן דרך בנגינת שומאן. ביצועים טובים נוספים קיימים בנגינת אשכנזי (דקה), פוליני (DG) ורובינשטיין (RCA), נגן שומאן מרומם רוח שתמיד מסב הנאה רבה.

בניגוד לאטיודים, אשר נהנים כבר עשרות שנים מביצועים רבים, לפנטסיה אופ' 17 מספר מועט למדי של ביצועים טובים באמת. בצמרת ההמלצות נמצאים כבר שנים רבות ביצועיהם של ריכטר, פוליני ופרחיה, שלושתם ביצועי מופת על אף השוני הגדול ביניהם. ביצועים טובים נוספים הם בנגינת אנדסנס הצעיר (EMI), רובינשטיין וברנדל (בהקלטתו השנייה, הדיגיטלית). ביצועו החדש של פלטנייב מתייצב בבטחה בצמרת הביצועים. זהו ביצוע מצמרר וסוחף, אחת מהקלטות הפסנתר המלהיבות בשנים האחרונות. פלטנייב, בניגוד למבצעים אחרים, לוקח את כותרת היצירה (פנטסיה) במלוא מובן המילה. הוא מרשה לעצמו לעצור, להרהר, אבל גם לזעום בשצף-קצף. ביצועו של פלטנייב הוא "פנטסטי" עד כדי כך, שרבים ירימו גבה בשל האטות והאצות פתאומיות של הטמפו (דוגמא טובה למדי ניתן לשמוע בקטע הזה). אם פונים לביצועים אחרים לפנטסיה, לכל פסנתרן הפרק "שלו", בו הוא מצטיין יותר מכל השאר. פוליני ופרחיה מצטיינים (כל אחד בדרכו) בפרק הראשון. פוליני מנגן גם את הפרק האחרון יפה במיוחד. אל מול ביצועו החולמני והנוזלי של פרחיה מנגן פוליני כהרגלו – בתקיפות וישירות, אופי נגינה מרשים מאוד לאחר הכרות עם ביצועים רומנטיים-משתפכים ליצירות שומאן. לפוליני תכונה נוספת – הוא יכול ברגע אחד לעבור לתמימות טהורה (תכונה נדירה אצל הפסנתרן האיטלקי), תמימות שאולי חסרה קצת אצל פלטנייב, שאת הרגעים השקטים נוהג למשוך בצורה מובלטת מאוד. את הפרק השני מנגן לטעמי ריכטר יפה מכולם. הוא מנגן גם את שני הפרקים האחרים ביופי נדיר, גם אם מעט רך לאוזניים עכשוויות. ריכטר אף מגיש את הביצוע "היציב" מכולם מבחינת המשכיות ואחידות בין הפרקים, דבר שהפך את הביצוע למומלץ ביותר על ידי מדריכי הקלטות אחדים. ופלטנייב? גם אצלו אין אף פרק שנופל מקודמו. לאחר כמה האזנות התקשתי לבחור בפרק המנוגן בצורה הטובה ביותר. לבסוף החלטתי כי אני נלהב מכולם.

כפי שאמרתי בעבר, אין זה ממנהגי להצביע על הביצוע המובחר ביותר ליצירה. אני מאמין באמת ובתמים בהנאה שבהאזנה לשלושה-ארבעה ביצועים זה ליד זה כדי לקבל את הרושם המלא ביותר שניתן להפיק מיצירה. ביצועו של פלטנייב לפנטסיה יכול בקלות לעמוד לצד שלושת הביצועים המופתיים שהוזכרו, ובנקודות אחדות הוא אף עולה על כולם. במילה אחת – חוויה.

הדיסק נחתם ב"דפי אלבום" הנוגעים ללב, ובערבסקה היפהפייה, לטעמי אחת מיצירות הפסנתר היפות של שומאן. וכאן מגיש פלטנייב ביצוע שקשה לחשוב על יפה ממנו, אולי אף משתווה לנגינתו את הפנטסיה. פלטנייב הוקלט באולפן הקבוע שלו להקלטות סולו – אולפן "טלדק" הברלינאי. איכות ההקלטה מופתית, ומצליחה לתפוס את כל שלל הגוונים של נגינתו העשירה של הפסנתרן. זהו, אם כן, דיסק גדוש ומסעיר לכל אורכו (ובעיקר בפנטסיה ובערבסקה), שאף חובב פסנתר, שומאן או מוסיקה בכלל ירצה להחמיץ. מומלץ.




 

לאנג לאנג. יליד סין (1982)

קישורים קשורים:
לאנג לאנג - האתר הרשמי  ,  רוברט שומאן

(עודכן ביום א', 18.4.04, 17:25)
 

Copyright 2004  -  הפורטל הקלאסי  -  Klassi.net